מעבר לאוכל – הפעילויות של לחיות בכבוד שמפיגות בדידות ונותנות משמעות
פעמיים בשבוע, קבוצה של ניצולות שואה מתכנסת בחדר קטן ומואר. הן יושבות סביב שולחן, מחטים בידיים, צמר צבעוני מונח לפניהן. הן סורגות. זה נשמע פשוט – נשים מבוגרות שסורגות. מה הסיפור? אבל בשביל הנשים האלה, הסריגה הזו היא הרבה יותר ממעשה ידיים. היא חיים.
פרויקט “הקליק השלישי” של עמותת “לחיות בכבוד” הוא תוכנית הדגל לשיפור המצב הגופני והנפשי של ניצולי שואה וקשישים. השם בא מהקליק של מחטי הסריגה, אבל הפרויקט כולל הרבה יותר: אומנות, ריקוד, פילאטיס, משחקי חשיבה, הרצאות, מפגשים קהילתיים.
“אוכל זה חשוב,” מסביר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “אבל בן אדם צריך יותר מאוכל. הוא צריך משמעות. הוא צריך להרגיש שהוא עושה משהו, שהוא חלק ממשהו. זה מה שהקליק השלישי נותן.”
רבקה, 87, ניצולת שואה מחולון, מגיעה לסריגה כל שבוע. “בהתחלה באתי כי לא היה לי מה לעשות,” היא מודה. “הייתי יושבת בבית ומסתכלת בקירות. הימים היו ארוכים ומשעממים. עכשיו יש לי מקום ללכת אליו, אנשים לראות, משהו לעשות בידיים.”
הצעיפים שרבקה וחברותיה סורגות לא נשארים בארון. הם מגיעים לחיילים בגבולות. צעיף חם מניצולת שואה לחייל ישראלי – יש בזה משהו שסוגר מעגל. “כשאני סורגת, אני חושבת על החייל שיקבל את הצעיף,” אומרת רבקה. “אני לא יודעת מי הוא, אבל אני מכניסה לזה אהבה. כל תך ותך.”
הקבוצה סורגת גם בובות לילדים חולים בבתי חולים. בובות צבעוניות, רכות, עם חיוך תפור. הן מגיעות לילדים במחלקות כמו בית החולים שיבא. “ילד חולה מקבל בובה שאני עשיתי,” אומרת שרה, 89, ניצולת שואה מבאר שבע. “הוא מחבק אותה, מרגיש טוב יותר. ואני? אני מרגישה שעשיתי משהו טוב בעולם.”
אבל לא רק הסריגה. הפרויקט כולל מגוון פעילויות שנועדו להתאים לאנשים שונים עם יכולות שונות. יש סדנאות אומנות – ציור, פסיפס, יצירה. ניצולים שמעולם לא החזיקו מכחול מגלים יכולות שלא ידעו שיש להם. התוצרים תלויים על הקירות, מציגים גאווה ושמחה. “יש ניצולה שמעולם לא ציירה,” מספרת מנחה בסדנת אומנות. “בגיל 86 היא צבעה את הציור הראשון שלה. היא הסתכלה על זה ובכתה. אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא עשתה משהו רק בשביל הכיף.”
יש פילאטיס ופעילות גופנית מותאמת. תרגילים עדינים שעוזרים לשמור על גמישות ושיווי משקל. “בגיל הזה, כל תנועה חשובה,” מסבירה המדריכה. “אבל גם הכיף חשוב. אנחנו צוחקות הרבה.”
יש הרצאות על פסיכולוגיה חיובית, על בריאות, על נושאים שמעניינים. יש משחקי חשיבה שעוזרים לשמור על הראש עובד. יש ריקוד – כי מי אמר שבגיל 85 אי אפשר לרקוד?
“המטרות של הפרויקט פשוטות,” אומר ארז. “להפיג בדידות, להעניק ביטחון, לחזק, למלא בעשייה משמעותית. כשניצול יוצא מהבית, פוגש אנשים, עושה משהו שהוא גאה בו – החיים שלו משתנים.”
הסיכום של רבקה
רבקה מסכמת את זה בפשטות: “הסריגה הצילה אותי. לא רק האוכל שהעמותה מביאה – גם הסריגה. כי עכשיו יש לי סיבה לקום בבוקר. יש לי חברות. יש לי משהו שאני עושה שעוזר לאחרים. מה עוד צריך?”
